סיפורה של יונה גולדברג כפי שכתבה אותו בערב יום כיפור 1989

נולדתי ב 10/1/22 בהרוביישוב, מחוז לובלין, פולניה.
אבא היה בעל מקצוע בכיסוי גגות ברעפים. עבד לרוב בכפרים בסביבה ובא הביתה לשבת.
היינו בבית 4 בנות. אני הגדולה. היה לפני בן, אבל הוא נפטר לפני שנולדתי אני.

גרנו בבית קטן, יחד עם סבתא, אם אימי, שעסקה במכירת דברי חלב,
ועוד זכורים לי הכדים הגדולים שעמדו במטבח על ספסל, מהם החמיצו לבן וגבינות.
עד גיל בית ספר לא זכורים לי דברים מיוחדים. ילדה רגילה. שיחקתי, רבתי, הכל כרגיל.
והגיע זמן ההרשמה לבית הספר, אכזבה גדולה, לא התקבלתי כי אני ילידת ינואר וזה שנתון חדש.
באין ברירה, הורי רשמו אותי בבית ספר תל חי, ששפת הלימוד הייתה יידיש.
עברית למדו הרבה, וכמובן גם פולנית. וזה היה גורלי בשבילי,
משם מתחילה דרכי לכיוון ארץ ישראל.
שם היה צריך לשלם שכר לימוד, וליהודים לא היה כסף, אז מספר התלמידים היה יחסית מועט.

הייתי תלמידה טובה חרוצה ומקובלת. אבא אפילו ניסה ללמד אותי תלמוד, כזו מבטיחה הייתי.
אבל הייתה בעיה, היו רק 5 כיתות לימוד ומעבר לזה, כל אחד היה חייב לדאוג לילדיו.
שם גם התקרבתי לתנועת נוער (סקויט) הילדים של "פריהייט" שהייתה מסונפת לתנועת החלוץ.

בגמר הלימודים ב 5 כיתות בית ספר הייתה בעיה – לעבור לבית ספר כללי, ממשלתי לא רציתי.
עשיתי שביתה, חליתי. בשום אופן לא ללכת ללמוד עם הגויים.
להורי לא הייתה אפשרות לשלח אותי לעיר אחרת לגמור את הלימודים,
ולא רצו שאסתובב בטל, אז נמסרתי לתופרת ללמוד תפירה.

התנאים: שנתיים לימוד עבודת יד, ובלי תשלום, ועשר שעות עבודה.
התופרת גם ניסתה לעשות ממני ילדת שליחויות, עזרה בבית וכולי,
אבל פה לא נתתי לדברים להתפתח, אמרתי שבאתי ללמוד תפירה ולא לעשות שליחויות, ולא עשיתי.

בתקופה הזו כבר הייתי חברה פעילה בתנועת הנוער, אפילו מדריכה קטנים ממני.
וחוץ מהעבודה אצל תופרת, ידעתי רק שני דברים: ללכת ל"פעולות" בסניף, ולקרוא ספרים – בלעתי אותם.

בהתחלת 1939, נבחרתי לנסוע לסמינר ארצי של התנועה,
הראשון אחרי האיחוד של פרייהייט והחלוץ הצעיר.
זה היה בפלניץ עיירת נופש על יד ורשה. היה נהדר. אלו היו חודשיים מאושרות.
גם למדתי, הייתי צמאת לימוד תמיד, גם מצאתי חברים וחברות לרוחי.
נגמר הסמינר וחוזרת הביתה, להדרכת הצעירים ולהתכונן לצאת לקיבוץ הכשרה, ואחר כך, עלייה לארץ.
החברים שלי יצאו להכשרה ואותי עיכבו. ראשית, צריך להדריך, שנית קטנה וצעירה מדי, וזה נדחה לזמן מה.

וב 1/9/1939 פרצה המלחמה.
זה היה יום שישי בבוקר, הייתי בעבודה ולא תפסתי מה קורה פה.
לא הצטייר לי בשום אופן מה זה מלחמה, ומה שהכי הדאיג אותי,
מה יהיה עם קיבוץ הכשרה? מה יהיה עם עליה לארץ ישראל?
על זה חשבתי בימי המלחמה הראשונים. אף רגע לא חשבתי על סכנת חיים.
אלא, מה יהיה על כל התכניות שלי? מה עם דרך החיים שהתוויתי לי?
אבל התחילו הפצצות, דליקות, קרבנות. המלחמה היא דבר ממשי.
ואז הרוסים כבשו את העיר, שמחה וששון. ואז הגרמנים, ושוב הרוסים. ואף אחד לא יודע מה יהיה מחר.

ובאו הימים של ההסכם בין הרוסים לגרמנים, וקבעו את הגבול – נהר הבוג.
ואנחנו שייכים לצד הגרמני. התחילה בריחה מהעיר, כל מי שהיה לו יד ורגל, לברוח.
לפני שיבואו הגרמנים. ברחו משפחות שלמות, מבלי לדעת לאן, העיקר, לעבור את הבוג.
הורי לא חשבו אף רגע לברוח, אבא גם לא היה בבית. עבד בכפר איפשהו, ככה שזה אפילו לא עלה על הפרק.

בשלב מסוים נדברנו ארבע בנות, חברות, שהולכים.
זו הייתה ינטקה ועוד 2 חברות שלא נשארו בחיים. אני כמובן המנהיגה.
ואז באתי הביתה, ואומרת לאמא, אני הולכת.
היא ניסתה לשכנע אותי לא לעשות זאת, דיברה על ליבי, אבל לא עזר.
אמרתי לה רק (כאילו התנבאתי) אמא, היום אף אחד לא יכול להגיד לשני מה לעשות, כי לא יודעים מה טוב.
ואז אמרה לי, אם ככה, קחי איתך את אחותך ברכה, הייתה בת 14. סירבתי, כי לא ידעתי מה אוכל לעשות איתה.

התחלנו ללכת. התרמיל היה ציפית של כר, בתוכו חצי כיכר לחם, איזשהו בגד, וקדימה. זה בחג סוכות.
הגענו לעיירה שבה היו קרובי משפחה של אחת הבנות. נשארנו ללון.
הלכנו הלאה, הגענו לעיירה איפה שהיו קרובים שלי שבקושי מצאנו אותם.
הכל היה מלא פליטים, לא היה אוכל. היה ייאוש. בעיקר לברוח.
המטרה שלי הייתה להגיע לקיבוץ בעיר קובל, כי שם התאספו חלוצים שברחו בדרכים שונות.
ואחת הסיבות שדווקא קובל, שם ידעתי שאמצא אנשים שהיו איתי בסמינר, או הדריכו בו.
והגענו. פגשנו את צביה לובטקין, והייתה די התלבטות, אני קטנה ומצומקת, מביאה איתי עוד 3 ילדות.
בסוף היא שואלת אותי, בת כמה את? והבנתי שאני צריכה קצת לשקר, ואמרתי 18 וחצי וזה הכריע.

בקובל גם פגשנו את רבקה וולק מחיפה, היא נתנה לנו דג מלוח ולחם ותה מצלחת. זו הייתה ארוחת מלכים.
ואז משכיבים לישון את ארבעתנו במיטה אחת.
ואת זה אבא שלכם תמיד סיפר, שתפסנו לו את המיטה.
שם פגשנו גם את יודקה מגבת, שניצל מרכבת מופצצת. ורחל גולדברג, שהיא עצמה ילידת העיר ועוד...

ואז באים ימים, וכל אחד צריך לעשות משהו לקיומו.
אותי סידרו לכבס כביסה. דוד גדול מלא מים רותחים עומד על מדורת אש,
מלא כביסה מלוכלכת, והכינים צפים למעלה. זה היה תענוג של מראה. אבל מה לעשות, צריך לעבוד – וכיבסנו.
את הכביסה תולים בעליית הגג ליבוש, ואיזה פלא, כל פעם יש פחות כביסה.
הייתי יותר מדי תמימה לחשוד שבין חברי הקיבוץ יש גם גנבים.
ובאחד הימים, חברותי ואני רואות שמדברים סודות, וכל פעם, כל יום, נהייה פחות אנשים.
ואז נודע לנו שהאנשים נשלחים לווילנה, כי זו ליטא, ומשם אולי תהיה אפשרות לעלות לארץ.

באחד הימים קוראת לי צביה ושואלת מה דעתי לחזור לחלק הגרמני של פולין
בשביל לעזור לקיים את התנועה במחתרת. נדהמתי מההצעה ואיכשהו זה ירד מהפרק.

גם אנחנו נשלחנו לווילנה, ברכבת אחרונה, ביום האחרון לפני שהרוסים קיבלו שוב את העיר.
זו הייתה נסיעה. במקום שעתיים 48 שעות. ראש על ראש. אנחנו תפסנו את בית השימוש, ונסענו.

בווילנה התאספו כל קיבוצי ההכשרה שנדדו בפולין. היו אלפים. אוכל לא היה, תנאים סניטריים בטח שלא.
גרנו בקומה 5, 2-3 במיטה אחת, שירותים בחצר והשלג עמוק. והמון חולים.
אני עצמי זוכרת, שהיה לי חום גבוה, והרגשתי שלא אוכל לרדת 5 קומות ולצאת לחצר עד לשירותים.
אז עמד ספל, ועשיתי בו פיפי, וחשבתי בלילה בחושך אשפוך זאת.
אבל פתאום נכנסה נערה ותפסה אותי בקלקלתי והיא ירדה עלי...
ועוד היום כשנפגשים בארץ בהזדמנות, היא מזכירה לי את הספל.

העבודה בווילנה הייתה לקום ב 4 בבוקר, בקור של 40- ולעמוד בתור ללחם, ולא פעם כשהגיע התור, כבר לא היה לחם.
אחר כך הייתה לי עבודה אחרת, בחדר האוכל. זה היה אולם קטן והיו אלפים.
אז עמדו 3-4 שורות בתור מאחורי האוכל המאושר עד שיתפנה המקום.
שתו תה בצלחות פח ותפקידי היה לאסוף את המלוכלכות ולהביא נקיות. כמה קילומטרים עשיתי ביום?

אבל בכל זאת החיים התחילו להתארגן, והגיעו משלוחים של אוכל, לחם, שומן והכל נשם לרווחה.
הקיבוץ התחלק לפי תנועות, וכל תנועה דאגה לה לבית אחר ונשארנו רק אנשי החלוץ והחיים נהיו יותר קלים.
החיים התחילו להתארגן. גם חיי תרבות היו. הכנו מסיבות ועד היום זוכרים לנו את ליל הסדר בוילנה.
ואני שרתי את 4 הקושיות. כמובן שלא לפי ההגדה. זוכרים לי את זה.
התארגנה מקהלה, ושרנו יפה. אפילו השתתפנו במקהלה להצגת האופרה אאידה.

הייתה איתנו קבוצה של ילדים מגרמניה שהיו בשבילם סרטיפיקטים לעלות לארץ ישראל בעלית הנוער.
אבל כנראה שהיו יותר סרטיפיקטים מאשר מועמדים ואז זכינו קבוצה של פולנים להצטרף למפעל הזה.
ביניהם: ינטקה, ברכה, אבא שלכם ועוד חברה שאתם מכירים.
היינו בוגרים מדי לעליית הנוער, זאת אומרת שעברנו את ה 18, אז מה עושים?
אז יש דן גלברט, גרפיקאי אומן, ישב ועשה עבודה נהדרת, לכל אחד הוריד בערך שנתיים, נהיינו צעירים יותר.

חיכינו לעליה, אבל לחיות עם היקים לא היה כל כך נהדר.
עברנו לבניין אחר והיינו רק בחברת הילדים מגרמניה. קצת למדנו עברית וחיכינו.
בינתיים שוב הרוסים נכנסו לווילנה והקיבוץ ירד למחתרת.
כולם חולקו לקבוצות קטנות ופוזרו לעיירות בליטא.
אני הייתי עם ינטקה באותה קבוצה. בעצם היינו רק פולנים בקבוצה הזאת.
התמקמנו בעיירה שקוראים לה ורויס. אני כבר לא זוכרת אם הבחורים עבדו ובמה,
אבל אני קיבלתי 10 קילו גרביים עם חורים ענקיים, וישבתי ותיקנתי גרביים.

בהיותנו בווילנה ובכל הנדודים כולם איכשהו נדבקו במחלה שקוראים לה גרדת.
והריפוי הוא מריחה עם משחה מסריחה נורא ולהיות באיזולציה 3 ימים
ואז נוסעים לבית מרחץ להתרחץ טוב טוב, ורובם התרפאו בטיפול אחד.
אני משום מה, לא נדבקתי במחלה הזו וכשהיינו כבר בעיירה בקבוצה וישנו 3 בנות במיטה, זה הופיע.
נסעתי לווילנה לעשות את הטיפול, ומי עשה לי אות? רחל גולדברג.
הייתי במעצר בית, רחל מרחה אותי, הביאה לי לאכול.
את הצרכים הייתי יורדת בלילה שלא יתפסו אותי כי התביישתי.
והמשכנו בעיירה לחכות לשליח שיודיע לנו שעולים לארץ.
וככה הם הופיעו, עם שמות. כל פעם 2-3 בסודי סודות ונסעו.
ינטקה הייתה בקבוצה הראשונה, אני בשנייה. אבא בחמישית.

העלייה הייתה: נסיעה לווילנה, משם מוסקבה, אודסה, איסטנבול, אדנה (תורכיה),
משם ברכבת לחלב, בירות ומשם לראש הנקרה ואנחנו בארץ.
נשלחנו לתל חי, הייתי בקבוצה השנייה. 9/3/41 זהו ים העלייה לארץ.
אבא הגיע שבועיים שלושה אחר כך.
התחלנו ללמוד ולעבוד, מהר מאד נזכרתי בעברית שלמדתי בבית הספר.
היו מדריכים נפלאים, אנשי טבע וארץ, אינם כבר ברובם.

את הסדר הראשון חגגנו בכפר גלעדי ברפת, שפינו אותה בשביל סדר פסח,
ועוד זוכרים לי את ההתרגשויות מהעולים הצעירים שבאו מהמלחמה.
נתנו לי לקרוא קטע בהגדה. כולם בכו.

אבל עוד לא באנו אל המנוחה והנחלה. במאי בערך התחילה הפלישה לסוריה
(שקושרים את הפלמ"ח עם זה, משה דיין איבד את העין).
בצפון שלנו לא הלך, היו קרבות קשים ופינו את הנשים והילדים, כולל אותנו הנוער.
נשארנו באיילת השחר, תחנת ביניים והובאנו לתל יוסף.
היינו שם כמה שבועות, עבדנו בבציר ענבים, וחיכינו שנחזור לתל חי.
וב 22/6/41 היום בו היטלר פלש לרוסיה חזרנו הביתה.
תל חי זו שלוחה של כפר גלעדי. המדריכים והאוכל, האחריות הבלעדית על כפר גלעדי.
היינו עצמאיים. בתים מספר, חדר אוכל וכיתות לימוד.
אנחנו בתל חי היינו נוער ג' ויחד עם נוער ב' שהיו בגליל ים  בנס צינה, הקמנו את מנרה.

דרך אגב, שכחתי להזכיר, כי בווילנה הצלחתי ליצור קשר מכתבים עם הבית,
והייתי מקבלת אותם קבע. בפולנית, בגלל הצנזורה, ובדרך זו העבירו לי ידיעות על הנעשה בעיר.
היו מכניסים מילה בעברית באמצע. למדתי המון מהמכתבים האלה.
מסרתי אותם לארכיון בלוחמי הגטאות, אצלי נשארו הצילומים.
חבל שלא תרגמתי אותם, זה היה לכם מאד מעניין לקרוא בהם.
וקשר המכתבים נמשך גם כשהיינו בתל חי,
אמנם לא מכתב אלה כעין מברק על טופס של הצלב האדום.
אבל קיימנו קשר עד תחילת 1943.
ככה שאם היה מישהו מהם נשאר בחיים היו מוצאים אותי. ידעו שאני בארץ.

כשהתחילו להגיע ידיעות קלושות על השואה, מצפוני מאד הציק לי,
אולי בכל זאת הייתי צריכה לקחת את אחותי ברכה?
ואולי אם הייתי לוקחת אותה איתי כל הקבוצה לא הייתה מתקבלת?
ואיפה היינו עכשיו?
ואיפה היה לי השכל להגיד לאמא: היום אף אחד לא יכול להגיד לשני מה לעשות כי לא יודעים מה טוב.

כשאחותי כתבה לי שהיא מדריכה, במחתרת, היא ציינה,
אני נעזרת במחברות שלך שהבאת מהקייטנה (זה הסמינר).
או אבא הכניס במכתב אחד: השתתפתי במרש (זה גרוש).
רבים הלכו לאבא של ינטקה (נפטר) אבל אני חזרתי.

כשהגעתי לארץ, היו לי כאן קרובים. הדוד חיים הוא אח של אימי, ודודה אסתר אחות של אבי.
הם באו לבקר אותי בתל חי. אני יצאתי פעם ראשונה לחופשה אחרי 10 חודשים שהייתי בארץ. היה תור...

חברת הנוער – למדנו, עבדנו, ספגנו מאהבת ארץ ישראל. טילנו די הרבה והשנתיים עברו.
לסיום, עשינו טיול למצדה ברגל, מקליה בצפון עד מצדה ודרך ואדי סיאל עד חברון.
10 ימים יפים, קשים אמנם, אבל מרשימים.
בגמר הטיול נפגשנו בנס ציונה עם הקבוצה נוער ב' והתאחדנו בשביל להקים את מנרה.

עלינו למנרה בינואר 1943. היה צריף אחד וכמה אוהלים.
והתחילו בעבודות סיקול והכשרת הקרקע.
רק מעטים היו במנרה. הרוב נשארו בכפר גלעדי לעבודות חוץ.
לאט לאט נוצרו עוד מקומות עבודה ועוד חברים באו לגור קבע במנרה.
עבדתי קצת תפירה, קצת מטבח, היה משעמם מדי,
עד שהביאו מכונה שטוחנת אבנים לחצץ וזה היה בשבילי אתגר.
שיגעתי את הבחורים, הם לא יכלו לעמוד בקצב שקבעתי להם.

תנאי המגורים היו קשים. גרו בבניין בכל חדר, זוג, זאת אומרת משפחה ועוד אחד (לזה קראו פרימוס).
לא היה הכי נוח להיות פרימוס.
את אבא הכרתי בווילנה, בתל חי והתחלת מנרה. אבל לא היה ביננו כלום.
כל אחד מאיתנו השאיר אחריו חבר-חברה וחיכינו, אולי עוד ניפגש.
אבל השואה, הבדידות הרבה, עשו את שלהם, וכל אחד לחוד החליט שלא מחכים יותר.

התחתנו ב 30/6/1946, למחרת השבת השחורה, ובשבת ישבנו כל אחד לחוד,
אני אצל דודה אסתר ואבא אצל הגולדברגים. בלי אפשרות להיפגש כי היה עוצר.
ממנרה קיבלנו הוצאות נסיעה, לירה וחצי, לשנינו יחד. את הטבעת קנו הדודים.
עשינו חופה ברבנות ובאנו הביתה לדודה שרה, שם הכינו שולחן צנוע, שתו לחיים וזהו.
היו הדודה מינה ומקס, הגולדברגים, חיים ואסתר.

אחרי שנים נודע לנו שהדודה ארגנה מכל אחד מהדודים 5 לירות ועשו חתונה.
וממה שנותר מהעשרים לירות, יצאה איתנו לשוק ברחוב הרצל בתל אביב
וקנינו שולחן מתקפל ו 2 שרפרפים מקש וארון 2 דלתות.
מצוידים בזה, חזרנו למנרה, עלינו ברגל את השביל, ומרחוק ראינו פתח של דלת ווילון יוטה מתנפנף.
אמרתי לאבא, זה הבית שלנו. אני בטוחה, וכך היה.
נתנו לנו שלד של בניין, בלי דלת, בלי חלון ובלי רצפה.
מיטת ברזל עם מזרון קש, וקדימה, תתחילו חיי משפחה.

שרה'לה, את עשית היסטוריה. נולדת ב 11/1/48 בטבריה, בבית חולים שוויצר.
ובעיר התחתית התנהלו קרבות. קדמה ללידה חופשה של 6 שבועות מצפים ללידה באשדות יעקב (עוד לא היה פילוג).
הגעתי לשם עם טנקר של מים שירד ממנרה, עם אבטחה הגונה, ושם חיכיתי ללידה.
אבא היה פעיל ביטחון, היה במקרה באיילת השחר ושמע בקשר שנולדה לו בת. קראנו לך שרה על שם אמא שלי.

בעיה נוספת, לחזור למנרה אחרי שבוע בבית חולים.
הדרך הייתה בחזקת סכנה, ולא היו "מתנדבים" שייסעו להחזיר את שתינו הביתה.
אבא שכר טנדר, מילא אותו כביסה נקייה שכובסה בדפנה ובא לקחת אותנו.
ובדרך חזרה, ברמות נפתלי ישבה מחלקה של הפלמ"ח, נכנסנו וקיבלנו ליווי, אבטחה זה נקרא.
הסתכלתי אחורנית וראיתי את הליווי והלב דפק חזק והחלטתי לא מסתכלת ימינה, לא שמאלה, רק ישר.
פחדתי להסתכל לצדדים. על הגבעות ישבו ערבים וארבו לשיירות.
והגענו בשלום הביתה. שבוע יותר מאוחר תקפו את השיירה שעלתה למנרה והיו הרוגים ופצועים...

מכל ההתרגשויות והפחדים לא היה לי חלב להניק, ועוד לפני גמר 6 שבועות חופשת הלידה, הלכתי לעבוד 8-9 שעות.
הגעגועים לילדה היו עזים. הייתי יוצאת מהמחסן ואומרת שהולכת לעשות פיפי, ועוברת דרך בית התינוקות, ומציצה מהחלון,
חוזרת לעבודה ושומעת הערות: איזה פיפי ארוך היה לך...

המלחמה התגברה. היינו מנותקים. ברגל, דרך הכפר הערבי, הייתה סכנה ללכת,
בדרך הלא סלולה שעלתה למנרה אי אפשר היה ליסוע.
הערבים החזיקו בגבעות שמעל לדרך. ואנחנו באמצע, בין שתי הדרכים.
התחיל להיות מחסור במצרכים, ואז שחטו את העופות.
לא היה מלח בישול ואווירון זרק שק של מלח, אבל בפעם הראשונה פיספס,
היה זה זבל כימי. סיפורים יש בלי סוף, אבל החזקנו מעמד.

המצב הזה נמשך לא זמן רב והידיעות על פלישת צבאות ערב ב 15 למאי, מתחזקות,
ובאה פקודה מגבוה, צריך לפנות את הילדים והנשים. זו הייתה משימה לא פשוטה.
גייסו מכל עמק החולה כ 150 בחורים, הם עלו למנרה לא בשביל הרגיל, אלה מתחת להר.
עד שהתארגנו היה די מאוחר. התחילו ללכת מתחת להר,
ובינתיים התחיל להאיר השחר והמסע התחיל להיות מסוכן.
וחזרו עם כל הכבודה למנרה על מנת לחזור על זה פעם שנייה, בשעה יותר מוקדמת.

את שרה'לה היית הכי צעירה מהשיירה. בת 3.5 חודש רק.
את התינוקות, 4 במספר, שמו בארגזי עץ של תנובה.
פתחו חור בדופן, שיהיה מספיק מקום לרגליים, קשרו חגורות עור (לקחו מכל הבחורים את החגורות),
וזה היה מיועד לנשיאה על הגב.
יתר הילדים נסחבו על הכתפיים. אחד מחזיק ילד, מלפנים ומאחור אבטחה, וחוזר חלילה.
אני ועוד 3 אימהות נשארנו במנרה, היינו מאד חיוניות לביטחון.

התקבלתם בחום ובדאגה בכפר גלעדי ואני מתגעגעת לילדה שלי.
הייתי אומללה, חשבתי שלעולם לא אראה אותך עוד.
הקשר עם כפר גלעדי היה באיתות ומסרו מה כל ילד עושה, איזה חוכמות הוא אומר,
אבל לי לא מסרו כלום. עוד לא ידעת להגיד חוכמות.
אבל מדי פעם, בכל זאת, קיבלתי הודעה, כמה קיבלת במשקל, מתחילה לאכול גזר, וכולי. הוקל לי.

עניין התפירה עזר לי בכל זאת, היו צריכים לתפור שמלות הריון ונזקקו לי, ואז הייתי כמה ימים אתך.
כשבאתי בפעם הראשונה, נעמי של ינטקה לקחה אותי ביד, והביאה אותי למיטה שלך,
אני חושבת שאחרת לא הייתי מכירה אותך.

בהפוגה הראשונה, הועברו הילדים מכפר גלעדי לשכונת בורוכוב, ואז הגיע תורי,
החלפתי חברה אחרת שעלתה למנרה, בשביל להיות חודש עם ביתי. אבל לא הלך.
הייתי אולי שבוע, ואז קרה אסון במנרה. מוקש התפוצץ במנרה, כנראה טעות אנוש,
וכיתה של עשר עולים חדשים שגויסו והתאמנו בנשק, כולה הלכה פלוס חבר מנרה שהדריך אותם.
ואז, חזרה למולדת... אבל לפחות, כשבאתי לשכונת בורוכוב הכרת אותי כבר,
נמשכת אלי, אז זה היה אושר (לומדים להסתפק במועט).

כשהתחילה שנת הלימודים הועברנו ליגור. שיכנו אותנו בבית ספר טיץ
(בשכונת בורוכוב תפסנו בית ספר שהיו צריכים אותו ללימודים).
וביגור היו כבר ביקורים יותר תכופים. באתי והתקבלתי בשמחה, זה היה כבר משהו אחר.

למנרה חזרנו בחורף, דרך לבנון, מטולה, מרג' עיון, מנרה.
אבל תקופת "הגלות" השאירה משקע כבד.
התבטאה פעם אחת האימהות המאושרות שהיו כל הזמן עם ילדיהם,
שהילדים בלי האימהות הם כמו ממזרים – אולי מוגזם, אבל משהו יש בזה.
המלחמה נגמרה פחות או יותר, נשארו משקעים, הרבה מתחים, הרבה מריבות.
אבא היה מהפעילים וכל פעם שמשהו לא היה לרוחו, זרק, אז אני אעזוב. פעם אחרי פעם,
עד שנמאס לי ואמרתי: בסדר, אז נעזוב, ולא לזרוק כל פעם...
למה לאלונים? הכרנו פה את רחל ודן, פנינו והתקבלנו. משום מה לא חשבנו אף רגע לנסות צורת חיים אחרת.

עברנו לאלונים ב 15 למאי 1949. שנה בדיוק אחרי הכרזת המדינה.
המלחמה, המצור, פינוי הילדים, אלה דברים שהשאירו משקע, וזה כנראה המחיר –
הרבה חברים עזבו את מנרה אחרי גמר המלחמה. מעטים לקיבוץ אחר.
לא פעם אני שואלת את עצמי: האם זה היה צעד נכון? אני חושבת שכן.
גם באלונים אנחנו כבר 40 שנה. החלק השני של האנחנו כבר 4 שנים איננו. וגם זה סיפור, אבל נפרד.
אמא
אלונים יום כיפור תש"ן 9/10/1989