אמא סיפרה לי שהתחלתי ללכת ליער כבר בגיל שנתיים. ומאז לא הפסקתי...
כל סתיו חזרו החצבים, ואחריהם סתווניות כרכומים, ונרקיסים ליד השלולית, ואז הגיעו כלניות, צבעונים רקפות וסחלבים. שידעו להתחבא היטב. אותם הכי אהבתי.
הפרחים הפכו לחברים. הם היו שם כל שנה אחרי הגשם, וחיבקו אותי.
כנערה חוויתי איתם לראשונה את התחושה האנרגטית.
והתמלאתי אושר כשגיליתי שלכל פרח יש תחושה אחרת בין כפות ידיי ובגופי.
וזה היה סוד שלי בלבד אי שם בשנות ה 70.
במהלך השנים, הכרתי כל פרח והפכתי למגדיר מהלך...
אולם לא הייתי מסוגלת להשתחרר מהידע.
ומה שאתה יודע הוא מכשול בפני כל מה שאינך יודע...
השנים חלפו, ובגיל 30 כשאני כבר בתוך עולם הזן-שיאצו והמרידיאניים,
נסעתי לנחל צאלים עם חבורת מטפלים שחיפשו היכן לעשות סדנה וקונצרט במדבר.
הובלתי אותם לנקודה מסוימת בנחל, ושם, כשאנחנו נחים,
הגיע אלי מישהו עם פרח ביד, חייך ואמר לי תרגישי... והלך.
ואני עם הפרח, יודעת את שמו, את שם משפחתו, אך לא מרגישה כלום.
ושוב הוא הגיע, עם חיוך ועם פרח ואמר לי תרגישי... והלך.
ובפעם הזו הסכמתי לשים בצד את הידע, לעצום עיניים ולהרגיש.
והתחושה טיפסה לה במעלה מרידיאן הלב עד בית החזה.
וואו. התרגשתי. אפשר להרגיש פרחים! כמו דוקטור באך. פרחי נעמי...
אבל היכן אלמד? מי יכול ללמד אותי לחוש?
ויצאתי למסע שארך כ 7 שנים.
פגשתי הרבה אנשים מדהימים שעבדו עם פרחים וצמחי מרפא,
אבל זה לא הרגיש לי נכון. חיפשתי משהו אחר שלא היו לי מילים עבורו, והמשכתי להקשיב.
ואז, כששכחתי מכל העניין, הגיע לשיעור זן-שיאצו שלימדתי גיל-עד,
חקלאי מהגליל והוא מספר לי, על עץ חרוב עתיק, שהתחיל להרגיש ממנו אנרגיה,
וכעת אחרי 5 שנים ליד העץ, והוא מרגיש שהעץ דוחף אותו לעבוד עם אנשים והוא יצא לחפש...
ואצלי בכיתה הוא חש משהו אחר פשוט ומחובר, ולכן הוא שיתף אותי.
הצטמררתי. אמרתי לו שאני מחפשת אותו כבר שנים... ונסעתי לפגוש את עץ החרוב.
ושם, מתחת לעץ כאילו הוסר מחסום מעל ליבי, והתחלתי להרגיש.
הוצפתי באהבה ופתאום כל פרח שהתבוננתי בו, חשתי בקלות על איזה מרידיאן הוא עובד.
כעבור כמה ימים תלמידה הגיעה בעייפות קיצונית לשיעור של שנה ב'.
בדקנו, אבחנו והגענו למסקנה באיזה מרידיאן כדאי לטפל.
ואז אמרתי בביישנות, שהתחלתי לחוש פרחים שעובדים עם המרידיאנים
ושבקצה הרחוב יש את הפרח המתאים לה. (אלמון הודי).
הלכנו, קטפנו, היא שמה בתחתונים ובחזייה, ותוך 5 דק' חזרה לעצמה והתאוששה.
ואני? נבהלתי! מה כל כך בקלות? רגילה לעבוד קשה...
הניסיון השני היה עם שכנתי בפרדס חנה.
כבר לא זוכרת על מה היא התלוננה, אבל זיהיתי שמרידיאן הטחול חלש
והזמנתי אותה ללכת לישון עם פרח וינקה על גבי המרידיאן.
למחרת במקרה היה לה טיפול באמצעות מכשיר ביקום שנותן לגוף תדרים של ריפוי.
והמטפלת שאלה מה היא עשתה כי מרידיאן הטחול עולה על גדותיו ותמיד הוא בחוסר?
ואני?... נבהלתי.
התהליך המשיך במשך כ 25 שנים.
נמשכתי, חקרתי, בדקתי, נתתי ונבהלתי מהעוצמה.
בדרך הבנתי גם שלא אלמד את הפרחים כי יש לעבוד עימם מתוך נקיון פנימי,
ויכולה להיות אחראית רק על שלי.
כבר ויתרתי על האפשרות לחלוק אותם, עד שמישהי אמרה לי באסרטיביות
שהפרחים הם לא עבורי, ויש אנשים שזקוקים להם, ועלי להנגיש אותם עבורם!
אבל איך?
ואז, בזמן הקורונה, חזרתי להשתמש בקולי לריפוי.
וזה היה משהו שנאמר לי לפני כ 25 שנה, שאני מחויבת לעשות. זהו הכלי של נשמתי.
ופתאום נוצר בתודעתי החיבור בין הפרחים והצלילים.
האפשרות להביא את התדר באמצעות הקשבה שפותחת את ערוצי האנרגיה בגוף.
וכעת הערכה המלאה עם 98 קלפים ל 14 מרידיאנים ועם 98 חותמים קוליים, מונחת לפניכם.
אפשר לקרוא עוד כאן
אפשר להצטרף לסדנאות הכרות ברחבי הארץ או לארח סדנה שכזו, הערכה מגיעה עם כל המידע ואני כאן כדי ללוות ולתת עוד ועוד (בקבוצת ווטסאפ שקטה)
תודה לטליה שנותנת בית לפרחי נעמי. כבוד גדול עבורי.
נעמי גולדברג