האם גם את מפחדת להיות לבד, בודדה בבית מול המסך, מרגישה לא אהובה ובכלל כל האנרגיות זולגות מהגוף בלי שאת שמה לב. 
כואב בגב תחתון, ובצוואר, הברכיים לא נושאות אותך, חוטפת כאבי גרון כל הזמן ובכלל, החיים כמו יצאו משליטה והסביבה מאד ביקורתית כלפייך.
​
ומה עושים? איך מעלים את התדר הפנימי? איך חוזרים להרגיש שמחים ושקטים ושלווים?
​
תאמיני לי שאני מכירה מקרוב את כל הסיטואציות הללו.
למעשה, הרגשתי עם עצמי כל כך רע כנערה ואשה צעירה, "שהצלחתי" לפתח גידול סרטני בגרון. כבר אז, לפני כ 36 שנים, הבנתי שמה שלא אמרתי אבל חשבתי בלי הרף, בעיקר על עצמי יצר את הגידול. בתקופה ההיא זו לא הייתה מחשבה סטנדרטית.
​
אבל חלק מהעניין היה שמעולם לא הרגשתי סטנדרטית. תמיד רציתי לעוף. על ההרים, במרחב, בטבע. ולא הבנתי מדוע עלי להתעסק בזוטות כגון אנשים, אחריות, יחסים, כיבוד אב ואם וכו'. רציתי רק להיות הכי מיוחדת בעולם. ושכולם יראו...
​
הסרטן התחיל למעשה את תהליך ההתפתחות. שהיו בו המון פחדים. י
​דעתי רק שלמצב הרגשי שיצר את המחלה, אני לא חוזרת. בלי לדעת מה כן. אבל עם קפיצה לתוך הלא ידוע והמפחיד כל כך.
​
אז יצאתי לעולם הגדול כדי לגלות שאני סוחבת את עצמי איתי לכל מקום ושהפתרון הוא לא שם. חזרתי חולה במחלה טרופית, והייתי צריכה ללמוד על סבלנות! אז עוד לא היה סל תרופות, והתרופה שלי בכלל לא הייתה בארץ. וראיתי כיצד נחישות (הרבה לפני עידן האינטרנט) מביאה תוצאות.
​
בעיקר המשכתי לפחד. ידעתי שיעודי מחכה לי והוא קשור בריפוי. אבל אמאלה... מה עושים עם זה?
​
ברור לי שגם יעודך מחכה לך, ואולי את אפילו מגשימה כבר.
​אני הרגשתי שנים כמו חילזון אחרי הגשם. מציצה ונחבאת אל הכלים בתוכי. כלפי חוץ הכל בסדר.
​
יום אחד עפתי, למקום האהוב עלי מאז ומתמיד, לסיני. לטיול פרידה לפני שהחזרנו את סיני.
​כשחזרתי, כבר הייתי יותר בשלה להתחיל ולחשוב על יעודי, אבל הפחד הכריע. עוד פעם ועוד פעם.
​
בסוף הצלחתי! ארגנתי סדנת שיאצו בקיבוץ. פגשתי בכל הבעיות בדרך ולא וויתרתי, וכשהתחילה הסדנה, ידעתי שבאתי הביתה.
​
הריפוי שלי עובר דרך מגע. מה שהיה כל כך בחוסר בילדותי והוליד את הר הביקורת והשנאה העצמית.
​וכשמצאתי את דרכי, יכולתי להיפרד מהחממה הקיבוצית ולקפוץ למים לא ידועים. בלי לדעת מה אמצא במים.
​
בינתיים, בחיים, באחת מהדרכות הטיולים, באמת שקפצתי לגב מים עכורים, ראש!
​בלי לדעת מה יש שם. והפגישה של הראש עם הסלע כאבה. אבל כמובן שלא הבנתי את השיעור...
​
​יום אחד נהייתי מורה לזן-שיאצו. עוד קפיצה. ומאז אני שם. מלמדת כבר יותר מ 25 שנים.
​
הגוף שלי השתנה.
התודעה שלי השתנתה
השמחה שלי השתנתה
ואני לא מפסיקה להתפתח וליצור.
וכך נולד ריפוי פשוט.
​
תמיד מתחילים בצעד אחד. קטן וראשון.
ואני רוצה להזמין אותך לצעד הראשון.
להקשיב לגופך.
לראות כיצד את יכולה לפתוח אותו בקלות באמצעות מתיחות חכמות.
​
ואת מה שאני מלמדת דרך המתיחות, קחי כ"כדור אקמול" פנימי, לכל מה שכואב לך
ותראי קסמים.
​התנועה הפנימית משחררת כל כאב! גם כאלו שאנו סוחבים שנים. גם בברכיים, בצוואר, בגרון וכו'.
ועל הדרך, תנועה פנימית מייצרת בתוכנו שמחה! היש משהו טוב מזה?
אז בואי ונתחיל!