זן שיאצו שנה א' – שיעור ראשון
התחלנו את השיעור במדיטציה שבה ביקשנו לחוש ספירלת אור שעולה מלמטה, מהאדמה, ונכנסת אל הגוף דרך הפתחים התחתונים,
וספירלת אור שנכנסת מקדקוד הראש כלפי מטה.
שתי הספירלות נפגשות בלב ומתאחדות עד שלא ניתן להבחין מהו כיוון התנועה... במקום הזה כל אחד שאל "למה אני כאן?".

ועלו התשובות: להרחיב את המרחב, להביא ריפוי ועלייה בתדר, לתת ולקבל אהבה, ללמוד מגע, לקבל כלי שנותן צורה למהות שקיימת בפנים, להתחבר לעצמה, העמקה אל תחומי חיים אחרים, התמלאות, שיפור, ענווה...

מהו שיאצו? מה אנחנו מנסים לעשות בטיפול?
אנחנו מבקשים לאפשר לצ'י לזרום – לאנרגיית החיים לזרום בערוצים שלה בגוף – במרידיאנים.
זה לא אומר שברגע שתהיה זרימה, כל קושי וכאב ייעלמו מחיינו, אבל תהיה יותר אפשרות לתנועה ולריפוי להתרחש.

"רק על עצמי לספר ידעתי – צר עולמי כעולם נמלה – גם משאי עמסתי כמוה – רק וכבד מכתפי הדלה" (רחל)
כשאנו נוגעים באדם, "מטפלים" בו – איך אנחנו יכולים לטפל במישהו, שעד כמה שנכיר אותו, לא נדע לעולם איך זה לחיות בגופו, בתודעתו, בעולמו הרגשי...? אמנם אני לא יכולה להיות בנעלי המטופל, אבל אנחנו אחד – יש לנו את אותם איברים ואותם המרידיאנים. לכן, אני יכולה להזרים את הצ'י בגוף שלי ובכך לאפשר למטופל להזרים את הצ'י בגוף שלו. אני עושה את זה, למשל, כשאני מניחה ידיים על גוף המטופל, ומתמקדת באזור המקביל בגוף שלי.

אנחנו לא מרפאים – אנחנו מאפשרים לריפוי להתרחש. האדם מרפא את עצמו או אפשר אפילו לומר שאלוהים הוא המרפא... ואנחנו הכלי.
המטפל לא יודע... וגם כשהוא רוכש עוד ועוד ידע והוא כבר יודע הרבה, הוא עדיין לא יודע... כמטפלים צריך להיזהר מחשיבות עצמית, ולחתור לענווה – להיות בגובה העיניים עם המטופל. בזן שיאצו, כמו בחיים, פחות הוא יותר.

הלימוד שלנו הוא לימוד של צד ימין של המוח שקשור לדמיון, יצירתיות, הוויה. ברוב הזמן אנחנו פועלים מתוך צד שמאל שמחשב, בוחן ומפעיל שיפוטים.
ריפוי מתרחש בתת מודע. ואיך אנחנו מאפשרים לתת המודע להתחיל לעבוד? אחד העקרונות הוא לחץ שווה. כאשר הגוף נמצא תחת לחץ שווה – של שתי הידיים ובתוך כל כף יד – מערכת העצבים הסימפטטית "זזה הצידה" והמערכת הפרה-סימפטטית נכנסת לפעולה. המערכת הסימפטטית היא מערכת שמופעלת כאשר אנחנו חווים לחץ ומתח. המערכת הפרה-סימפטטית פועלת במצב של מנוחה ורגיעה. 
 
עוד עקרון הוא תשומת לב במגע של הגוף שלנו עם הקרקע. אנחנו מחפשים להרגיש לחץ שווה בחלקים שבאים במגע עם האדמה. כאשר אנו עושים זאת, הידיים הן המשך של הגוף. כשאני עובדת עם כף יד מלאה בלחץ שווה – אני באה מהאדמה – אני נותנת את כולי. כשאני עובדת מאזור שורש כף היד – אני עוצרת את הזרימה ומשתמשת רק בידיים – מכתף עד כפות – ולא בגוף כולו.

האופן שבו אנחנו נוגעים קשור לילדות שלנו, לאופן שבו גדלנו. כאשר חווינו כאב – התנתקנו – וניתן לחוש את הניתוקים האלה במגע כפות הידיים. למשל – כשאדם נוגע ומתנתק, נוגע ומתנתק. או כשיש הרגשה שהמגע לא מגיע "עד הסוף". מגע יכול להיות עם שתי לאפות או בנגיעת נוצה, ועדיין ישנה מהות במגע, שכשהיא נמצאת – עוצמת המגע לא משמעותית. המגע יכול להיות עדין ובאותה עת חודר ועמוק.

עבדנו בשלישיות כאשר אדם אחד עומד במרכז ושני אנשים עומדים, אחד מלפנים והאחר מאחור, ומניחים יד על חזהו. חיפשנו לחוש לחץ שווה בין שתי הרגליים (ובתוך כל רגל) ובין היד שמונחת על החזה. 3 נקודות בלחץ שווה. ביקשנו לחוש גם את העבודה של האדם שעובד איתנו – תשומת לב למרחב. ביקשנו להזרים צבע על פי בחירתנו מהאדמה דרך הגוף – טבור – לב – ומכפות הידיים אל האדם שבמרכז. שימוש בצבע מעלה את התדר שלנו. ככל שאנחנו בתדר גבוה יותר, אנחנו אווריריים יותר.

ביצענו 7 מתיחות מרידיאנים שאפשרו לנו לבצע דיאגנוזה על עצמנו.
בכל פעם עבדנו עם כוונה ודמיון ונוכחנו בשינוי – המתיחה משתפרת בכוח הדמיון בלבד...
בכל פעם שיחקנו בדמיון עם כדורים בצבעים שונים (לכל מתיחה צבעים משלה) – בגוף שלנו ובמרחב.

כשאנחנו מטפלים חשוב שיהיה לנו נוח. אנחנו לא יפניים ולרובנו לא יהיה נוח להישאר זמן רב בעמידה על הברכיים.
בכל פעם אנחנו צריכים לחפש את התנוחה שנוחה לנו, אחרת אנחנו מעבירים את חוסר הנוחות למטופל.
אני רוצה שהמטופל יסמוך על התמיכה שלי כמו שהוא סומך על התמיכה של כדור הארץ.
כשאנחנו בחיבור לאדמה ובלחץ שווה אנחנו חווים שקט, התרחבות, העמקה של הנשימה והרפיית הגוף ממתח.
בשיאצו שאנחנו לומדים ישנם 12 מרידיאנים שעוברים בכל הגוף – ידיים, רגליים ומרכז הגוף, ועוד 12 מרידיאנים "משלימים" – תמונת מראה. העבודה עליהן במקביל עוצמתית ביותר.
המרידיאנים זורמים בגוף בקווי אורך ובאזורי רוחב – כמו קווי אורך ורוחב בכדור הארץ.
סיימנו במעגל תודה.